החיים שאחרי 2020

4 הדורות שחיים ב2020 לא חוו משהו שדומה למה שחווינו בשנה האחרונה.

הם חוו שינויים אחרים בתרבות, כמו צמיחת הליברליזם, אבל מגיפה בינלאומית הם לא חוו.

אולי אף דור לפנינו לא חווה מגיפה שכזאת משתי סיבות:

הראשונה, הוירוס התפשט כל כך מהר עקב העובדה שאנשים טיילו בעולם, חזרו במטוס איש למדינתו, ואח"כ למשרד- איש לקיוביקל שלו. שלא כמו בעבר, המפגש בין אנשים נעשה הרבה יותר במקומות סגורים והרבה פחות באוויר הפתוח.

השנייה, הפחד התפשט כל כך מהר עקב העובדה שהמקום היחיד שהיה מותר לנו ללכת אליו הם הרשתות החברתיות. ומי שפחות פעיל ברשתות החברתיות צפה בחדשות שדיברו על המגיפה כאילו שום דבר אחר לא קורה בעולם.

בלי לזלזל חלילה באיום שהוירוס הביא איתו לחיים של כולנו,

אני מרגישה שהאיום המרכזי הוא גזל החירות האישית של כולנו תחת שלטון הפחד.

חצי שנה לפני התפשטות המגיפה, היה לי המזל הגדול לטעום מעולם היוגה בקורס בהודו.

הלקח המרכזי שלקחתי מהקורס-הוא שהכח הגדול ביותר המשפיע על חיינו- הם המחשבות שלנו.

בשנה האחרונה כולנו ישבנו בסלון עם המחשבות שלנו.

שלי היו בעיקר קשורות בחוסר וודאות, צמצום הוצאות, וחשש לחיי הקרובים שלי.

בתוך הבלאגן, קמה "מכאן"-

לצמצום צרכנות תעשייתית וקידום תוצרת ביתית.

הסיבות שהרגשתי ש"מכאן" צריכה לעמוד על שתי רגליים היא כדי להחזיר את הכח לאנשים.

לכל אחד מאיתנו יש מה לתת, ובמקום לפחד אחד מהשני, הגיע הזמן שניתן השראה אחד לשני.

נחזור לקשרים אנושיים, להיות חברים, להעזר, ללמוד, לסחור, לקדם.

הרעיון שיש מישהו אחד שיודע מה נכון- הוא שקר. לאף אחד אין נוסחה מנצחת, ולכל אחד מאיתנו מתאים משהו אחר.

בעולם של התפתחות אישית ורוחנית אנחנו לומדים שכל אחד מאיתנו, הוא בעצם כמו כולם- ייחודי.

בעולם שלכולם יש מה לתת, כל אחד מאיתנו מרגיש כל כך לא מיוחד.

חלק מהאנשים מפחדים לצאת אל העולם והם מעדיפים להשאר בשגרת עבודה שמחזירה אותם הביתה עם משכורת שהם לא מרוצים ממנה ולחיים שהם לא מרוצים מהם.

יש שיסכימו איתי ויש שלא. וזה הגיוני לא כל מקום עבודה הוא כזה. אבל אם גם את מרגישה ככה, תדעי שאפשר גם אחרת.

"מכאן" באה לעשות את השינוי מתחתית הפרמידה- השינוי יתחיל באספסוף, ולא בראש הממשלה.

ואם אתם סומכים עליו שהוא ידאג לכם, אתם יכולים להמשיך לחכות.

"דע לך, שכל עשב ועשב, יש לו שירה מיוחדת, משלו"- ביחד אנחנו נראים כמו המון עשבים , דשא שלם. אבל אם נסתכל על כל אחד בנפרד, נודה לו שהוא נמצא שם ומכסה את הארץ בדשא ירוק, הוא ישגשג ולא יצהיב לעולם.

עוד שיעור חשוב שלמדתי, ממש בשנים האחרונות. הוא הכח המחייה שביצירה-

בתור ילדה שהיתה רגילה לבלות שעות מול הטלויזיה, בשיעורי בית, בתנועת הנוער. בתור מי שהייתה צריכה אישורים על כל דבר.

פשוט לעשות. פשוט להשקיע כמה שעות במשהו, מאלף עד תו, ולצאת עם מוצר מוגמר. יש יותר ממלא מזה?